“הן מדברות אל יושבי-ראש הוועדה כאילו מזיז להם משהו, כאילו מזיז להם שהן בוכות את החיים שלהן, כאילו מזיז להם שהן דורשות לקבל אחריות, שהן רוצות את הבנים והבנות שלהן. והם מנענעים בראש, מסתכלים באיזו הבנה כזו: אוי, כואב לנו. שתי דקות הפסקה, וחוזרים לדרוס את המדינה.

“לפעמים יש הרגשה שהם כאילו מדברים, מציגים את החטופים, והם מדברים על הכאב שלהם – בטח אחרי 94 ימים. אי-אפשר באמת לתאר את זה – ואנחנו עושים מעין קאט, ומדברים על – לא משנה, על נושאי דיומא – כל ועדה והחוק שלה או הנושא שהיא מדברת.