“וזה המצב של החברה הערבית במדינת ישראל: ראש ממשלה מסית, שר לביזיון לאומי מסית, ומספר הנרצחים עולה בכל יום. ואני כבר מתבייש לדבר על הסוגיה בשפת המספרים, כי זה כבר מזעזע לעשות את זה. במקום לעשות את העבודה שלהם – לשמור על החיים של האזרחים שהם מופקדים עליהם – דמם של האזרחים הערבים אינו מעניין אותם.

“מה לעשות שהממשלה המשיחית הזו הורסת את מרקם היחסים החברתיים בתוך החברה היהודית או בין החברה היהודית לחברה הערבית?

“אבל להפקיר את האוכלוסייה הערבית בכל התחומים – גם לא נלחמים בפשיעה; גם מקצצים בתקציבים של החברה הערבית כך שכל התקציבים יחד לא מגיעים לקרסוליים של המסים שהאזרחים הערבים משלמים למדינה; גם לא מקדמים שיפור תשתיות; גם לא מקדמים שיפור מערכת חינוך ובריאות; גם לא מכירים ביישובים לא מוכרים בנגב; גם לא מקדמים תכנון כמו שצריך, ואחרי כל זה טוענים לריבונות ומשילות באמצעות דחפורים וכלים כבדים.

“מכובדי היושב-ראש, החברה הערבית, שמונה כחמישית מאוכלוסיית המדינה, חיה תחת הממשלה הנוכחית, ממשלת ביבי, סמוטריץ' את בן גביר – התקופה הקשה ביותר, האכזרית ביותר והפושעת ביותר מאז סיום הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בשנת 1966.

“חראם שהוא צריך לשלם לאנשים שמאיימים על חייו, אבל בגלל שהרוב הם ערבים, מה אכפת לשר המורשע שנהנה לראות ערבים נרצחים? הוא נהנה לראות ערבים מתים. על כן אתה אפילו לא שומע אותו מכנס צוות מקצועי כדי לדבר על פתרונות, על חלופות, על תוכניות עבודה, על מה עושים, איך עושים – הדבר לא מעניין אותו והוא מפזר הצהרות רק כדי לצאת ידי חובה.