“האפליה הקשה הזאת לא הסתיימה בשנות הקליטה; היא המשיכה והונחלה על ידי הממסד, שהוביל מדיניות של אפליה נגד בני עדות המזרח כמעט בכל תחום: במערכת החינוך, בתעסוקה ועוד. הם נדחקו לעיירות פיתוח ולשכונות מוחלשות, סבלו מפערים בנגישות לטיפול רפואי, בייצוג במוקדי קבלת ההחלטות, בהסללה מקצועית ומניעה מהגעה למסלולי הצטיינות, תוך דחיפתם לעבודות כפיים בשכר נמוך, וזו האמת לאמיתה. ילד למשפחה מזרחית קיבל פחות חינוך, פחות הזדמנויות והרבה הרבה פחות תמיכה.
“ישראל השנייה, לעומת זאת, היא משפחות החטופים והחטופות; היא תושבי הנגב שהופקרו לפני האסון ואחריו; תושבי הגליל והצפון, שנשכחו מכול, גם לאחר שנה שלמה. ישראל השנייה היא גם משרתי המילואים, חיילי הסדיר, המעמד הבינוני, שמשלם בדמי הבראה על הביזה; המעמד הנמוך, שעולה לו המע"מ והנסיעות בתחבורה ציבורית.
“כשקראנו בחד"ש עוד בשנות ה-70 "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", ראינו את הנולד: הזנחה מוחלטת של הפריפריה החברתית-כלכלית לטובת פרויקט הגזל הלאומני-משיחי של ההתנחלויות. לא ייאמן שגם בזמן מלחמה, שפוגעת קודם כול בתושבי הדרום והצפון, ממשיכה הממשלה להעביר כסף דווקא למתנחלי הגדה הכבושה. חרפה.
“אני רוצה שתגיד לנו על סמך מה אתה מקבל החלטה למנוע תקציבים מהחברה הערבית? תקציבים שעוגנו בתוך התקציב של הממשלה הזאת; תקציבים, שאני אומרת בגאווה, רע"מ עבדה ועמלה עליהם בתוכניות מקצועיות, כדי לצמצם ולו במעט את הפערים המובנים במשך עשרות שנים על ידי ממשלות ישראל.
“תושבי עיירות הפיתוח ותושבי הרשויות החלשות זכאים וראויים דווקא בשם השוויון לכל כלי שיוציא אותם ממעגל העוני.
“אתם רוצים את המזרחים מהפריפריה עניים ולא יכולים להרים את הראש!
“הם לא רואים את מצביעי הימין ועיירות הפיתוח כאנשים לגיטימיים, שווים להם, הם הרי האליטות ובעלי ההון. ואנחנו? אנחנו צריכים לפתוח את הביובים
“מבין האנשים שחיים מתחת לקו העוני, 21.2% מהילדים הם יהודים, אבל בתוך הסטטיסטיקה, גם 49% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. זה דבר שאי-אפשר לחיות איתו בשקט. כאשר ילד נמצא מתחת לקו העוני, כאשר הוא בן למשפחה שנמצאת מתחת לקו העוני, זה אומר שיש מצב שהילדים האלה מגיעים לבית הספר בלי ארוחה שתזין אותם ביום, וזה יפגע ביכולת שלהם להיות מרוכזים ביום הלימודים ופוגע באפשרות ההתפתחות הבריאה שלהם.