“הרצל נולד בבודפשט למשפחה מתבוללת. הוא היה אמור להיות עורך דין מצליח באירופה הליברלית. ואז בפריז, בכיכר בית הספר הצבאי, הוא שמע את ההמון צועק "מוות ליהודים", כשהורידו את הדרגות מאלפרד דרייפוס, ובאותו רגע הוא הבין משהו שכולנו היום יודעים שאין עתיד ליהודים בגולה, שההיטמעות לא תציל אותנו, שהאנטישמיות תרדוף אותנו לכל מקום שאליו נברח, אלא אם יהיה לנו מקום משלנו, מדינה שלנו, שאסור לעם היהודי להיות תלוי בחסדיהם של אחרים, הגורל חייב להיות בידינו ולבצר את ביטחונה של ישראל מול כל איום.
“וברגע שנוצרה ההזדמנות, לא היססו. וראינו את אותם יהודים שמגיעים מאירופה, ולמרות רוחו של ברק, גם ממדינות ערב לשעבר – מגיעים לכאן, מגשימים את החזון, מקימים את המדינה, ואחרי אלפיים שנות גלות זכינו להקים כאן מדינה יהודית, המדינה היהודית היחידה לעם היהודי.
“אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במשך 130 השנה האחרונות, מאז הקמת התנועה הציונית, ואף קודם לכן אצל חלק מחובבי ציון, המוטיבציה לעלות לארץ ובהמשך להקים בה מדינה יהודית הייתה מוטיבציה של מקלט בטוח. כל תהליך השיבה לארץ, ההתקבצות מארבעת קצוות תבל, הבנייה של הארץ והפרחתה, היו מונָעים, לפחות באופן הגלוי, מהרעיון של המקלט הבטוח. מקלט בטוח מפני האנטישמיות והרדיפות שרדפו אותנו בין הגויים; מקלט בטוח מפני הפרעות האנטישמיות באימפריה הרוסית; מקלט בטוח מפני התפרצות האנטישמיות בצרפת במהלך משפט דרייפוס; ועוד ועוד.
“כמה חלומות כבר הגשמנו. כל חלום שהגשמנו הוליד חלום חדש, שאפתני עוד יותר: חלמנו לקבל הכרה בין-לאומית על הזכויות שלנו על ארץ ישראל, ואכן, בהצהרת בלפור ולאחר מכן בוועידת סן-רמו, קיבלנו את אותה הכרה היסטורית. לאחר מכן, חלמנו להקים מדינה יהודית ריבונית, ואכן הקמנו אותה, כשבאופן חסר תקדים בכל ההיסטוריה האנושית, עם חזר לשלוט על ארצו אחרי גלות ארוכה בת 2,000 שנה.
“הטלטלה והאכזבה הייתה בלתי נתפסת, אך זמן לחשב מסלול מחדש לא היה. כל הנתיבים והשבילים הובילו למקום אחד: לארץ שתהפוך למדינה, שתהפוך למעצמה; ארץ הצבי, מדינה יהודית, מעצמה ישראלית.