יריב לוין
Yariv Levin
“עכשיו, יש כאן שאלה של איזון בין שני דברים: מצד אחד רצון – תמיד ההיגיון בהגנה על כספים מסוימים מפני עיקול הוא הצורך להבטיח תנאי מחיה בסיסיים. כפי שאמרתי, תנאי המחיה הבסיסיים ממילא מובטחים כאן. בעצם הכספים האלה מיועדים לדברים שהם מעבר לתנאי מחיה בסיסיים, ולכן כדרך כלל הם לא דבר שיש הצדקה אמיתית להגן עליו. יותר מזה, צריך לומר שבהרבה מאוד מקרים הכספים האלה מעוקלים לטובת פיצויים לנפגעי עבירה שהאסיר לא משלם. לכן, סיטואציה שבה מצד אחד האסיר חייב בתשלום לנפגעי עבירה ויש תיק פתוח בגין התשלום הזה, וביד השנייה הוא קונה בקנטינה, ונפגעי עבירה אינם יכולים לשים יד על הכסף ולקבל את מה שמגיע להם, גם הוא, צריך לומר, לא פשוט, וספק רב אם זה דבר שנכון לעשות. לא פעם מדובר באסירים שיושבים בגין עבירות מרמה והונאה של גנבת כספים בסכומים אדירים. תחשוב על אסיר כזה שיושב על כך שהוא עשק קשיש ורוקן אותו מכספו, ועכשיו יפקידו לו כספים והוא ילך לקנות בקנטינה, כשהקשיש הזה יכול להיות אותו נפגע עבירה שמחכה לכסף הזה. הוא עצמו, אולי אפילו צרכיו הבסיסיים ביותר לא מסופקים, כי אין לו מקורות הכנסה, והוא כמובן לא יושב בבית הסוהר שמספק לו את זה.
“מדובר במשהו שבסופו של עניין הוא בא על חשבון נפגעי עבירה, ויכול לבוא על חשבון אחרים שיש להם זכות לקבל כסף וזקוקים לכסף הזה לא פחות מאותו אסיר, לפעמים אפילו הרבה יותר.
“בעצם הכספים האלה מיועדים לדברים שהם מעבר לתנאי מחיה בסיסיים, ולכן כדרך כלל הם לא דבר שיש הצדקה אמיתית להגן עליו.