ביום ירושלים אנחנו זוכרים שלא רק עם ישראל התגעגע לירושלים, גם ירושלים התגעגעה והשתוקקה לבניה, חיכתה לנו, חיכתה ליהודי אתיופיה שישובו אליה אחרי דורות של תפילות וגעגועים. והיום, כשאנחנו רואים את בני העדה האתיופית בכל מקום במדינת ישראל – בצבא, בכנסת, בבתי החולים, בבתי הספר, בעולם התורה ובכל תחומי החיים – אנחנו מבינים שאנחנו חיים בתוך נס, נס שלא קרה ביום אחד אלא נבנה מתפילות, מדמעות, מהקרבה ומאמונה שאין כוח בעולם שיכול לה.