“אמר בן גוריון, ראש הממשלה הראשון: "בנגב ייבחן העם", והוא צודק – בנגב ייבחן העם וגם בגליל. כשאנחנו הולכים, מפקירים את השטח הזה לאוטונומיות של בדואים ואנשים אחרים שנמצאים שם, ובאמת הפכו את השטח הזה לאוטונומיה ולא סופרים שום דבר של המדינה – אנחנו נחזיר את השטח הזה לידיים של המדינה על ידי זה שאנחנו נקים יישובים והתיישבות בשטח הזה. זה המעשה הציוני הכי נכון; זה המעשה, בעיניי, הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות כאתגר לשנים הקרובות.
“הערך השני הוא ערך ההתיישבות, יישוב הארץ, יישוב הארץ בכלל והפריפריה בפרט. מאז הקמתה חרתה מדינת ישראל על דגלה את הרצון לפתח את הנגב והגליל. בימים קשים אלה, כשקיבלנו את ההוכחה כמה ההתיישבות לאורך גבולות המדינה קריטית, חשובה ומהווה מגן; בימים קשים אלה, שבהם חבלי ארץ שלמים פונו מתושביהם והם עומדים שוממים והרוסים, חשוב יותר מתמיד שנביט קדימה ונמצא דרכים לשקם את מה שדורש שיקום, להחזיר את שגרת החיים למסלול ולהגביר את המאמצים ליישב את הנגב ואת הגליל.
“ההצעה הזו החלה את דרכה עוד בכנסת העשרים-וארבע, והיא מיזוג של מספר הצעות חוק פרטיות של חברי הכנסת שמחה רוטמן, שרן השכל ויצחק קרויזר. הצעת החוק הזו כשמה כן היא – תיקון, והיא באה לתקף את תמיכתן של כל סיעות הבית הציוניות במפעל ההתיישבות בנגב, בגליל ובאזורי עדיפות לאומית, ולאפשר את המשך קיומם והתפתחותם של היישובים במרחבים אלו.