“אני מאמין בערך ההתיישבות. אני מאמין גם בהיבט הציוני שלו, ואני מאמין גם בהיבט האזרחי שלו. אני חושב שמדינה מתקדמת צריכה לעודד פיזור אוכלוסין.
“אז אני רוצה לשאול את כל מי שיש לו נגיעה בהחלטה: במה שונים היישובים הקהילתיים האלו מהכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, עשרות כפרים, שחיים בתוכם מאות אלפי אנשים? אם העיקרון הוא מרקם תרבותי ושמירה על המרקם הקהילתי, אז יש לנו עשרות כפרים שנמצאים על אותו עיקרון רק בהבדל אחד, שהם שם על אדמת אבותיהם ולפני קום המדינה, ועדיין הם לא מוכרים. והמשמעות של האי-הכרה זה לא רק בשם, זה אי-הכרה בזכויות הבסיסיות שלהם.
“החוק במתכונתו הנוכחית, זה שנועד במקור לשמור על לכידותה וחוסנה של הקהילה, שימש בפועל כחסם להתפתחות ולצמיחה, וכך נוצרה מציאות שיישובים קהילתיים ותיקים רבים החלו למעשה להזדקן במהלך השנים, והגיעו לנקודה שבה תפקודם כקהילה חיונית ופעילה נפגע.