עאידה תומא סלימאן
Aida Touma-Sliman
“האמת, כל מי שמכיר אותי – לפני שהגעתי לכנסת, מ-1992 ועד 2015 עבדתי עם נפגעות אלימות על כל סוגיה ושמעתי סיפורים מסמרי שיער. אני חושבת שאני צריכה להתחיל להודות לכל הנשים והנערות שחשפו את עצמן בפניי, כשליוויתי אותן והן סיפרו לי על פצעיהן ועל הכאב הנפשי והפיזי שהן עוברות בכל יום. כל הזמן חשבתי שאם הכאב הזה לא עובר, ואם הכאב הזה מלווה את הנפגע או את הנפגעת עד סוף ימיהם, אז למה ומה פתאום הזכות להגיש תלונה, הזכות לבקש צדק, הזכות לבקש ענישה של הפוגע, שהיא חלק מתהליך הריפוי של הנפגעת – יש עליו תאריך פג תוקף; יש עליו תאריך שאחריו אי-אפשר לממש את הזכות הזאת. זה היה בלתי מתקבל על דעת.
“הייתי שמחה מאוד אם הייתי עומדת היום כדי לברך על זה שאנחנו מבטלים טוטלית את ההתיישנות במקרים האלה, אבל לצערי, כמו כל מאבק חברתי אנחנו כנראה נעבור אותו בהדרגה ולאט- לאט, ובכל פעם ננגוס בעוד הצלחה ובעוד הצלחה.
“אנחנו מדברים פה על עניין ההתיישנות, על האפשרות של הנפגע או הנפגעת לבוא ולהגיד – נפגעתי, ולבקש צדק. אז למה זה שייך אם הוא קטין או לא?
“אני מאוד מקווה שאנחנו מתחילות פה דרך עד לביטול ההתיישנות לגמרי. כמו שעל הכאב אין התיישנות, כך גם המחיר של מי שהכאיב ומי שפגע צריך שיהיה בלי התיישנות.