“אנחנו כבר שבועיים יושבים דרוכים מתי מישהו יבוא לתת לנו כאפה, ממש כמו ילד מוכה. חיזבאללה מאיימים, איראן מאיימת, ואנחנו? יושבים על המדוכה.

“גם אנחנו מתים כאן מעצב – עצב של המדינה שמשנה את פניה; מדינה ששיקול הדעת שלה מופעל על פי מחירים; מדינה ששכחה את הערכים הבסיסיים ביותר; מדינה ששכחה ש"לעולם לא עוד" זו אינה סיסמה; מדינה שמנהיגיה פועלים על פי צו פוליטי ולא על פי הצו המוסרי.

“אבל אתם נותנים לגיטימציה; במקום לתת ביטחון, לתת עוצמה ולהגן על המדינה הזאת, הרסתם אותה. ביטחון אפס, ממשלה אפס, אפס אחד גמור.

“ואני אומרת: יש לי געגועים לממשלה הקודמת. היה לנו שקט, היה מבצע, הדברים עבדו כל כך נכון. מה מונע להמשיך את אותו קו?

“ואני קוראת מכאן, כתושבת שדרות: די, תתעוררו על עצמכם. זה לא יעלה על הדעת. אני שלושה חודשים בכנסת הזו, ואני המומה.