“לצערי הרב, אנחנו מדינה רוויית שכול, שכול ביטחוני שלאחר שמחת תורה התשפ"ג גדל בצורה מחרידה, ולצד השכול האזרחי שקיים, קיים גם הוא, שלצערי כולנו נוטים לשכוח אותו, את אותו שכול אזרחי, וכן, גם להזניח. פעמים רבות השכול האזרחי פשוט שקוף, המדינה לא רואה אותו בכלל, ואולי אפילו בוחרת שלא לראות, דבר המוביל לכשל מערכתי.
“יהיו הסיבות אשר יהיו, בין לגיטימיות ולא לגיטימיות, נסיבתיות ולא, אבל השכול האזרחי צריך לקבל מקום הרבה יותר חשוב.
“למה שכול אזרחי לא מטופל? האם אותו הורה, שהבן שלו נפטר ממחלת הסרטן והדבר גרם טראומה למשפחה, לא זקוק לטיפול?
“חובתנו שלנו, כאזרחים, כחברים, כבני משפחה, ובעיקר כמקבלי החלטות, היא לתת את הדעת על השכול האזרחי במדינת ישראל. אל לנו להשאיר את הדאגה והתמיכה במשפחות הללו רק לקרובים אליהן וגם לא רק ליוזמות אזרחיות מבורכות, כגון עמותת "יקיר לי" החותרת לתת מענה לשכול האזרחי ולהעלות את המודעות אליו.
“למשפחות האלה אין מענה, ולו בקבלת טיפול רגשי. כך או כך, היקירים אינם בין החיים, ובור הכאב המשפחתי שנוצר בלכתם לא מכסה את עצמו. יקירי הנפטרים נותרים לבדם. אין להם יום זיכרון חם להתכסות בו, והם אינם מוכרים כנפגעי שכול.
“אין כל ספק שנדרשים גופים נוספים העוסקים בסוגיה המצערת הזו ובעיקר גופים ממשלתיים.