“אנחנו נמצאים בצונאמי של בריאות נפש, ואם לא תהיה התערבות טיפולית, המחיר ילווה את החברה בעוד שנים רבות.
“צו הרחקה להלום קרב שיכול להתאשפז אך ורק בבית החולים הזה, זה אומר גזר דין מוות. אין מי שיטפל בו, כי שום בית חולים אחר לא יכול לטפל בו. פשוט שערורייה.
“למרות שיש גידול בתקציב בנושא הזה, יש מחסור קיצוני מאוד במטפלים.
“1,500 חיילים פונים היום מדי חודש לאגף השיקום. יש שם רק 150 עובדים סוציאליים, 150 אנשים שאמורים לשמוע את הסיפורים, את הכאב, ולתת מענה – זה לא באמת אפשרי.
“הוא קשה, ואני יודעת בדיוק עד כמה אז הרשויות היו במידה רבה אטומות, אטומות לכאב הנורא הזה של אנשים, שפשוטו כמשמעו מסרו את נפשם עבורנו, והחברה בישראל והרשויות בישראל לא ראו אותם, לא ראו אותם.
“אין שום סיבה שהלומי הקרב יהיו נזקקים וכמקצבי נדבות בשביל לקבל את הדבר הבסיסי ביותר המגיע להם.
“ומי שנלחם בשבילנו לא יכול להישאר לבד אחרי שחזר. המדינה חייבת לראות ולהתייחס, והגיע הזמן לראות, להכיר ולתת התייחסות אמיתית לגיבורים שלנו.
“יש כאן לוחמות, יש משרתות, יש תופעה של הרבה פגועי גוף ונפש, וכמובן, צריך לטפל בדברים האלה הרבה מעל ומעבר. גם הקמנו ועדה מיוחדת לדברים.
“אני ניצבת כאן היום לומר שהמערכת הקונבנציונלית לא מספיקה. היא פשוט לא מספיקה. אנחנו חייבים להרחיב את סל הכלים שלנו. אי-אפשר לרפא את הפציעה של הנפש רק עם כדורים או עם שיחות בקליניקה של פסיכיאטר.
“אין לנו כלים, אין תשובות. רק שקט, רק כאב, שאף אחד לא שומע. והם ממשיכים וכותבים לי: מתחילת המלחמה 63 לוחמים התאבדו – מספר שאי-אפשר להתעלם ממנו. אנחנו זועקים לעזרה. לא בשביל רחמים, בשביל החיים. אל תשאירו אותנו לבד. תראו אותנו, תצילו אותנו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
“אני אומר לכם, אין לכם זכות מוסרית לשלוח לוחמים לקרב אם אתם לא יודעים, כשהם חוזרים, לתת להם את הטיפול הנדרש. שנים אנחנו כבר מדברים על זה, עוד הרבה לפני המלחמה. הממשלה הזאת העצימה את זה, והמדינה הזאת והממשלה הזאת לא יודעת לטפל באותם אנשים שהיא במו ידיה שולחת למלחמה.
“18 לוחמים שמו קץ לחיים שלהם מאז תחילת השנה – 18. אף אחד לא מדבר על זה. רק אתמול שם קץ חייו לוחם מילואים, שנייה לפני החתונה שלו. היום, היום אתם מוסיפים 30 מיליארד. אפס שקלים נוספים לטיפול בהלומי קרב, לפוסט-טראומטיים. איזה סדר עדיפויות מקולקל.
“ואין מי שעוזר להם, כי אתם עסוקים מדי בעניינים אחרים, יש לכם דברים יותר חשובים.
“קודם כול, פורסם בשבוע האחרון שכנראה כתוצאה מהמלחמה יהיו במדינת ישראל כ-20,000 הלומי קרב. אלו מספרים שמעולם לא היו כאן.
“יש משהו שאנחנו חייבים לדבר עליו כאן, אבל לצערי אני לא שומע את זה, וזה שהחודשים הרבים שהלוחמים והלוחמות שלנו נמצאים בשדה הקרב – זה לא רק פוגע בגוף, זה גם פוגע בנפש. אחיי הלוחמים, אתם לא צריכים להתבייש. אנחנו צריכים להתבייש שלוקח לכם זמן לקבל מענה רפואי, שאין באמת חוק גיוס שמוריד את הנטל מעל גבכם.
“תשמעו, זה כמעט כל יום שחייל מתאבד. משהו חייב להשתנות, בטח ובטח שלהכניס אותם למסגרות עם מתמודדי נפש אחרים זה לא הפתרון.
“לאור המספרים הגבוהים של הלומי קרב, 20,000, וכמובן לנוכח ההתאבדות שגואה, לצערי, וזה נורא ואיום, אני חושבת שראש הממשלה או לפחות שר הביטחון חייב להקים שולחן עגול – זו איזושהי הצעת ייעול, ולא רק לדון במליאה – של משרד המשפטים, משרד הביטחון, אגב, גם ביטחון פנים, כי יש גם הלומי קרב מהמשטרה.
“עם זאת, כבר היום ניתן מענה לכלל המשוחררים בתחום הנפשי גם לקראת השחרור, על ידי חיל הרפואה, וגם אחריו, באמצעות אגף חיילים משוחררים ממילואים במשרד הביטחון.
“מה שעולה מההצעה הזו, שהקואליציה שלכם הולכת לדחות, זה לתת לחייל קרבי, אחרי שהוא השתחרר מטיפול, קודם כול טיפול מונע, ואחר כך גם אבחון, שיגרום לזה שיזהו מי צריך את הטיפול.
“חוק טיפול נפשי לחיילים קרביים לא אמור להיות שנוי במחלוקת. מי שנשא על גבו את המלחמה, מגיע לו שיטפלו בנפש שלו כשהוא חוזר, בלי להתחנן, בלי טובות.
“אני מכהנת גם כיושבת-ראש השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות בכנסת ומאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל אני נחשפת למגמות מאוד מאוד מדאיגות ולעלייה בהתקפי הפוסט טראומה בקרב חיילי צה"ל. הם יוצאים משם, הם יוצאים אנשים אחרים לגמרי עם פוסט טראומה.
“זה נושא כל כך צודק וכל כך נכון, ואני בטוח שגם שר הבריאות, שנמצא פה, מודע לנושא הזה.
“אני חושב שהנושא הזה חשוב, ואנחנו צריכים לעשות אותו בהסכמה, ביחד עם כולם. לכן אני מציע לא לקחת את הנושא הזה לאיזושהי מריבה בין קואליציה לבין אופוזיציה. אנחנו מאוחדים בחזית שעומדת ונותנת גב למשרתי המילואים.
“לכן משרד הבריאות, מעבר לכספים שהשקיע, משקיע בתכניות, במענים, במקצועות, בתמיכה. רופאי משפחה ורופאים קהילתיים, רופאי ילדים, עוברים הכשרה לתת את המענה הראשוני ואת הזיהוי הראשוני, שזה מסייע.
“אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו היא הצעה חשובה ביותר, שיש לה פוטנציאל לשנות ולהתמודד עם אתגר הטראומה הלאומית שבה אנחנו נמצאים. אם להיות כן, היא הוגשה עוד לפני 7 באוקטובר. כבר אז חשבתי שהיא דרושה, אבל היום היא קריטית.
“יחד עם זאת, כבר היום ניתן מענה בתחום הנפשי לכלל החיילים המשוחררים, גם לקראת שחרורם מצה"ל, על ידי חיל הרפואה, וגם אחריו, באמצעות אגף חיילים משוחררים במשרד הביטחון. די עם הפופוליזם שלכם.
“הרי פוסט-טראומה לא מתחילה במהלך הטראומה; היא פוסט, היא מתפתחת, יש בה תרחיש של חזרה לחשיפה, לקולות, לריחות, לטריגרים, למקומות שמזכירים את האירוע. במדינת ישראל הקטנה כל דבר מזכיר מלחמה.
“כל אלה גורמים לכך שחוסנם הנפשי של אזרחים רבים מכל הגילים ומכל חלקי הארץ נפגע, והצורך במענה של טיפול נפשי הולך ועולה.
“עכשיו זה צריך להיות סטנדרט. כל לוחם ולוחמת זכאים לזמן הזה של עיבוד חוויית הלחימה, זיהוי פוטנציאל לטראומה ולפוסט-טראומה – ולהציל נפשות.
“אבל אסור לנו, אסור לנו להפקיר אותם. אנחנו חייבים להקצות לזה יותר משאבים. אנחנו חייבים לעשות אקטיבית, פרואקטיבית, הרבה יותר, כדי למנוע את ההתרחבות העצומה שעשויה להיות לפרקנו.
“ולצערי, מדינת ישראל עומדת בפתח של גל של אנשים שיזדקקו לסיוע הזה. לכן אנחנו חייבים לעסוק בזה.
“ואותם גיבורי על שנלחמים ברצועה והם חוזרים, והם צריכים את הטיפול הנפשי, הם רוצים שאגף השיקום יכיר בהם, ואז הם שוב פעם צריכים להילחם, הפעם במדינה, ולא לטובת המדינה.
“יצאתי משם באמת גם בתחושה קשה מאוד, אבל גם בבושה גדולה שאנחנו לא יודעים לטפל באנשים האלה, שנתנו הכול בשבילנו, בשביל כל אחד ואחת מאתנו, ואנחנו נכשלים בלתת להם את המענה, והתביישתי. התביישתי כל כך.
“גופו של אלירן אולי שב הביתה, אבל הנשמה שלו, הנפש שלו, נותרה בעזה. הוא לא באמת חזר אף פעם הביתה.
“בשבועות האחרונים אנו מקיימים בוועדת הבריאות אין-ספור דיונים העוסקים בצורך של המדינה בהיערכות מתאימה בכל הקשור לתגבור מערך בריאות הנפש, מערך השיקום, מיטות האשפוז ועוד.
“זו לא בושה לדבר על זה, לשתף, לטפל. זו לא בושה לומר: כואב לי הלב, הנשמה שלי צריכה קצת עזרה. זו לא בושה.
“לאור האירועים הקשים מאז 7 באוקטובר, יש יותר ויותר אנשים שצורכים או יצטרכו את השירות. חשוב לנו לתת מענה ולטפל. משרד הבריאות בהנחייתי גיבש תוכנית נרחבת להגברת המענים בבריאות הנפש, כפי שדיברנו על זה השבוע וכפי שהוצג בוועדת הבריאות.
“נדב שאל אותנו בגרון חנוק: מה נעשה ביום שיהיו כאן מאות הרוגים ואלפי חיילים שיחזרו משדה הקרב? מי ידאג להם? מי ייתן להם את המענה בעת הצורך?
“אני מאחלת לך שתלך בדרך הזאת לטובת האנשים שזקוקים לעזרה שלנו ושחובתנו המוסרית לעזור להם.
“מי שהיה בוועדות ראה בדיוק את המצב של הנכים שם, של הלומי הקרב, את סערת הרגשות, את הבכיות, את המשפחות, ולא היה אפשר להישאר אדיש, כיצד לאורך השנים באמת לא נתנו דעתם על הלומי קרב. אז נכון שאין להם יד קטועה ואין להם רגל קטועה. יש להם נפש קטועה.