“יחד עם זאת, ההצעה שלפנינו אינה מהווה את המענה הנכון לאתגר שהיא מבקשת לפתור. ראשית, דמי ביטוח הבריאות מהווים מקור מימון מרכזי למערכת הבריאות הציבורית. הפחתה של מחצית מדמי הביטוח לאוכלוסייה רחבה כל כך מחייבת מקור תקציבי משמעותי שאינו מוצע במסגרת החוק. משמעות הדבר היא פגיעה אפשרית במקורות המימון של מערכת הבריאות או הסטת משאבים משירותים ציבוריים אחרים, לרבות כאלה המיועדים לתושבי הפריפריה עצמם. שנית, הפערים הקיימים בין המרכז לפריפריה אינם אחידים בכל תחומי הבריאות. ישנם תחומים שבהם נדרשת השקעה נוספת, אך ישנם גם תחומים מסוימים שבהם זמינות השירותים בפריפריה אינה נופלת מזו שבמרכז. לפיכך, קיים קושי לקבוע כי הפחתה גורפת בדמי ביטוח הבריאות משקפת באופן נכון את מצב השירותים בפועל.
“אז למה אני מביא הצעת חוק שאומרת: עד שיהיה שוויון בבריאות, נשלם חצי מחיר? כי אנחנו מקבלים חצי בריאות. חצי בריאות – חצי מחיר. תביאו בריאות מלאה, נשלם מחיר מלא.
“דבר שלישי שצריך לעשות – יש להגדיל את ההוצאה הלאומית הציבורית על הבריאות וליצור הפרדה ברורה בין שירותים הניתנים במסגרת הסל הממלכתי, לשירותים הניתנים במסגרת הפרטית. המערכת הפרטית בעצם צריכה רק להשלים את מה שלא קיים במערכת הציבורית, ולא להחליף אותה.
“כיום המערכת הציבורית סובלת משלוש בעיות מרכזיות: פער תקצוב בכ-20 עד 40 מיליארד שקלים בשנה; פערים חמורים בכוח אדם לרבות רופאים, רופאות, אחים, אחיות; ונטל הוצאה פרטית גבוהה במידה חריגה. כל אלה מעמידים בסכנה את יכולתה של המערכת להמשיך בביצועיה הטובים בשנים הבאות.