“בזמן חירום מתגלית אותה יומרה שלנו לחיות בחברה צודקת שפניה לאותן חוליות חלשות שזקוקות לעזרה, ומי מאיתנו לא נמצא במסכת חייו, מלידה ועד כלות, במקום שהוא צריך לעיתים עזרה.
“אבל יש לנו גם תקווה, והתקווה היא אצל הלוחמים שמתגייסים למרות ההפקרה, אצל העסקים הקטנים שממשיכים לפתוח את החנויות בכל בוקר מחדש, אצל ההורים שעוזרים אחד לשני, עם הצהרונים ובכלל ביום-יום. התקווה היא אנחנו. התקווה היא הערבות ההדדית של הציבור.
“כולנו הגענו לאתרי נפילת הטילים, ינון, וראינו שם את ארץ ישראל האמיתית, ראינו את העם הזה. אין מה לעשות. ראינו את כוחות הביטחון ואת המתנדבים ואת המשטרה ואת כב"ה ואת צה"ל ואת פיקוד העורף הנפלא. ודווקא ברגעים האלה אתה חש מה זה כל ישראל ערבים זה לזה.
“אם לא נשים לב, מה המשמעות של חברה? מה המשמעות של ערבות הדדית? חבריי חברי הכנסת, זו בושה לחברה כולה. זו בושה לכולנו.
“זו ארץ קטנה, וערבות הדדית היא המתכון הגלוי והסודי שלה. וכשקבוצה אחת לא שותפה, כולנו משלמים על זה מחיר.
“כשאנו שולחים את חיילינו להגן על גבולות ישראל איננו יכולים לשכוח את בני זוגם וילדיהם שנותרים בעורף. חובה עלינו להבטיח שהמדינה תספק להם תמיכה כלכלית, ותספק להם גם אפשרות להמשיך לעבוד ולתפקד.
“ערבות הדדית היא לא רק מוסר יהודי עתיק, היא חובה היסטורית שלנו כאזרחי מדינת ישראל.
“היא חייבת להיות מדינה, שבה שירותי הרווחה, הבריאות, החינוך, התשתיות הם עוגן ממשי שקיים, מתפקד, יעיל, מתוקצב.
“הערבות ההדדית היא ששמרה על עם ישראל לאורך כל הדורות. הערבות ההדדית היא סוד קיומו של העם היהודי, היא סוד שרידותו, היא סוד תקומתו.
“לדעת רבים, הסולידריות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הולכת ונחלשת. כל קבוצה מחזיקה באתוס משלה, מחרימה אידיאולוגיות של קבוצות אחרות ומעצימה את השיח המפלג ואת החשדנות בינה לבין כלל הקבוצות.
“המשימה שלנו, אדוני היושב-ראש, היא לדון בסוגיות העומק האמיתיות שעומדות בפנינו, בלי לפרק את הסולידריות והחוסן של החברה, של המדינה שלנו, של העם שלנו.
“המצווה לאהוב את האחר היא לא רק מצווה דתית, היא המצווה האנושית הבסיסית ביותר. אהבת הבריות הינה סוגיה חוצת דתות, ומכאן לא קשה כלל להבין את חשיבותה. זה הוא בסיס השותפות האנושית.
“אוי לה לחברה שתפנה עורף להורים קשיי יום ולילדים רעבים. גדלנו על המושג שכל ישראל ערבים זה לזה. הצטווינו: "לא תוכל להתעלם, עזוב תעזוב עמו".