“אני לא יודעת אם כולם פה יודעים שביממה האחרונה חייל מילואים של מדינת ישראל התאבד במקלט בבת ים. בזמן האזעקה התושבים ירדו למקלט ומצאו אותו ללא רוח חיים במקלט.
“בתוך כל זה התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, שאושרה כבר לפני יותר מעשור, תקועה בתת-תקצוב. לפי החלטת הממשלה משנת 2013, התקציב היה אמור לעמוד על 27 מיליון שקלים בתוך שלוש שנים. היום, 12 שנים אחרי כן, אנו עומדים רק על 17 מיליון.
“בחודשים האחרונים אנחנו עדים להחרפה מדאיגה ולעלייה דרמטית במקרה אובדנות בקרב ילדים ובני נוער. רק בחודש נובמבר, החודש האחרון, שלושה ילדים שמו קץ לחייהם בעקבות חרמות שעברו בבית ספר.
“אבל אנחנו לא יכולים לא להזכיר שרק בחודש האחרון שלושה ילדים מתחת לגיל 16 שמו קץ לחייהם. כאשר אנחנו מבינים שבחלק מהמקרים, ואני אומרת את זה בזהירות הנדרשת, יש קשר ישיר לחרם שהם עברו בבית הספר על ידי החברים שלהם.
“העניין הזה זה חיי אדם. זה לא פסיכולוגיה, זה לא טיפול נפשי, זה הצלת חיי אדם, ואנחנו צריכים לעזור לאנשי המקצוע, כמו הודיה, ולמשפחות, לאתר, למנוע, לדבר על זה, לעשות את התוכנית הלאומית הזאת כמו שצריך, ואולי נציל ילד או שניים – זה ראוי, המעשה הזה.
“אנחנו עדים בתקופה האחרונה, מכובדי היושב-ראש, להחרפה מדאיגה במצוקה הנפשית ובמקרי אובדנות בקרב ילדים ובני נוער. וההתאבדות מהווה בישראל את סיבת המוות השנייה בקרב ילדים ונוער בישראל.
“גורמי המקצוע מבקשים להדגיש בהזדמנות זו כי שיחה ישירה, רגישה ואמפתית על אובדנות אינה מכניסה רעיונות לראש, אלא מייצרת הקלה במידת המצוקה הנפשית, ויכולה למנוע ניסיון אובדני.
“ההחלטה לא יושמה, התוכנית עדיין בתת-תקצוב, ואנחנו עדים לתופעה נוראית של מקרי אובדנות, גם בקרב חיילים ומילואימניקים וגם בקרב אזרחים וילדים.
“נתונים על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפרסמו רק בשבוע שעבר, מראים כי בשנים האחרונות על כל מעשה אובדנות שצלח – לצערי, לא חסרים כאלה – ישנם שבעה ניסיונות אובדנות שלא צלחו.
“חבריי הנכבדים, המאבק באובדנות הוא מאבק שניתן לנצח בו. אולי לא נוכל למנוע כל מקרה ומקרה, אבל נוכל לצמצם למינימום. זה דורש מערכת בריאות נפש נגישה, תוכניות מניעה מותאמות לבני נוער, לקשישים, לעולים, הכשרה לצוותים רפואיים, השקעה במערך חירום טלפוני ודיגיטלי, צוותי משבר וגם שינוי תרבותי שבו כל אחד ואחד מאיתנו ירגיש מחויבות וחיבור לאחר, ישים לב, ישאל, יושיט יד, יהיה אוזן קשבת.
“אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אתם יודעים שהיום מציינים ברחבי העולם את היום הבין-לאומי למניעת אובדנות. יום קשה, כואב, ומזכיר לכולנו מציאות עגומה שמדינת ישראל עדיין לא יודעת לטפל בה באופן ראוי.
“בחודשים האחרונים אנחנו רואים עלייה חדה ומטרידה, אנחנו רואים עלייה במספר מקרי האובדנות בקרב משרתי צה"ל: חיילי חובה, חיילי קבע ומילואים. אתם יודעים, צעירים וצעירות נושאים על הכתפיים שלהם טראומות כבדות, מראות מזעזעים שחוו, אחריות עצומה, ולעיתים גם בדידות נפשית קשה. הממשלה חייבת לטפל בתופעת האובדנות מהשורש.
“אבל חובה עלינו לדבר על תופעה. שתיקה איננה מגינה – היא מסכנת. דיבור אחראי, פתוח וענייני מציל חיים.
“שם כמות השיחות והפניות שהם קיבלו, כל-כך גדלה בזמן המלחמה ומאז האסון, שהם ממש שוחחו איתי וגם עם חברת הכנסת קטי שטרית וטטיאנה מזרסקי, על הצעת חוק שיכולה לסייע במניעת התאבדויות, שבעצם תאפשר להגיע בצורה יותר מהירה ומדויקת בזמן, אל אנשים שיש חשש מידי לחייהם. אותם אנשים שספציפית בשיחה נראה לפי כל האיתותים שישנם, שהם עשויים להתאבד באותו הרגע.
“פרסומים ברשתות החברתיות המציגים פעמים רבות את ההתאבדות כנגרמת בשל אירוע יחיד, כגון חרם, הינם מטעים ומזיקים, ועלולים להעביר מסר כי ה"פתרון", במירכאות כפולות ומכופלות, הפתרון למצוקה החברתית ולחרם היא התאבדות.
“לכן אני גאה לציין היום בכנסת ישראל את היום המיוחד למניעת אובדנות, ולהציב את הנושא הזה – בריאות הנפש – בראש סדר העדיפויות הציבורי. את הסיוע הנפשי והרגשי צריך להעניק בזמן סביר, לא להשאיר לבד את האנשים שנמצאים במצוקה.
“האובדנות היא תופעה כואבת, קשה ומורכבת, אך היא לא בלתי נמנעת, כי בעבודה קשה ומאומצת ניתן למנוע אותה או לפחות חלק. מדי שנה כ-500 ישראלים שמים קץ לחייהם ולמעלה מ- 7,000 ניסיונות התאבדות מדווחים למשרד הבריאות. מאחורי המספרים האלו עומדים חיים שלמים שנקטעו, משפחות שהתפרקו, חברים וקהילות שנותרו עם כאב גדול וחלל שלא ניתן למלא.
“אני בעצם ממשיכה את דרכה של חברת הכנסת יעל גרמן, שהייתה שרת הבריאות. היא זיהתה את הבעיה, שהתופעה של האובדנות מתרחבת, והיא יזמה תוכנית לאומית למניעת אובדנות וכשרת בריאות הקימה יחידה למניעת אובדנות, שעושה עבודה נהדרת. יש שיתוף פעולה בין המשרדים, אבל חסר תקציב.
“מדובר בטרגדיה אישית ולאומית שלא מדלגת על שום מגזר, או גיל או מעמד סוציו-אקונומי. אנחנו חייבים לעצור את המגפה הזאת, חייבים את המגמה הזו.
“זה לא לוקח שכבה מסוימת אחת, זה כולל את כל סוגי החברה ויש הרבה מאוד מקרים שאנחנו כחברה יכולים למנוע את זה.
“זהו נושא שלא ניתן להפריז בחשיבותו, שכן מדובר בחיי אדם, במצוקה שקטה המסתתרת לעיתים מתחת לפני השטח, ובחובתנו המוסרית והחברתית להושיט יד למי שנמצא בקצה גבול היכולת שלו.
“כבוד השר, השר קרעי, שנמצא פה – אני לא יודעת אם הוא השר התורן, אבל יצא במקרה שהחוק הזה, שהוא חוק שמאוד מאוד חשוב גם למשרד התקשורת – קודם כול אני רוצה להודות לך, כי החוק הזה הוא מציל חיים. החוק הזה הוא כל כך חשוב. כשנעמה לזימי פנתה וביקשה שנצטרף אליה הבנו כמה שזה חוק שיכול להציל המון נפשות במדינת ישראל.
“ב-2022 אושר תקן לבקר אובדנות. המכרז היה תקוע הרבה זמן בנציבות שירות המדינה, ודווקא בעת הזו דרוש מינוי דחוף.
“בניגוד לשמועות ולדיווחים על אירועים בודדים בתקשורת ובמדיה החברתית, הנתונים לא מראים עלייה, ואף מראים ירידה בהתאבדויות בישראל בחודשים אוקטובר עד דצמבר, בהשוואה לחודשים אלה בשנים האחרונות, כולל בשנת הקורונה.
“תודה, אדוני היושב-ראש, שלום כבוד השר, בישראל, בניגוד למדינות אחרות, אין רשם אובדנות. המידע חלקי ומתקבל לאחר שלוש שנים.
“מניעת התאבדות היא אחד האתגרים שמשרד הבריאות לקח על עצמו, באמצעות תוכנית לאומית נרחבת, שבה שותפים משרדי ממשלה רבים, שגם להם חלק, ותפקיד משמעותי בצמצום התאבדויות.
“החובה שלנו כהורים, כמורים, כמבוגרים, כחברה, היא להיות רגישים וערניים לסביבה שלנו, לפתוח את העיניים ולזהות סיטואציות שעלולות להידרדר לאלימות; לדבר עם הילדים או עם האחים שלנו על כוחן של מילים ועל הנזק הבלתי-הפיך שהן עלולות לגרום; לעשות הכול, אבל הכול, כדי לעצור את ההתאבדות הבאה של אותו ילד או ילדה שעכשיו מרגישים הכי בודדים בעולם. להציל חיים.
“מדי שנה בישראל שולחים את ידם בנפשם 500 איש. המענה לאובדנות הוא מדיניות פוליטית נכונה של מוסדות המדינה ואסור להשאיר אף אדם במצוקתו לבדו.
“עלינו להמשיך ולקדם את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות אשר מוביל משרד הבריאות. התוכנית פועלת באמצעות הרשויות המקומיות, במוסדות הבריאות ובבתי הספר, דרך המשרדים הרלוונטיים, להעלאת המודעות לסימני המצוקה, הכשרת מטפלים לטיפול באובדנות ומניעת אובדנות בפעילותה בכל רחבי הארץ. צריך להרחיב את התוכנית ולהפעיל אותה בכל הרשויות המקומיות בישראל.
“אבל אובדנות אינה עניין של האדם מול עצמו גרידא, אלא היא בעיקרה עניין חברתי, הן מבחינת המצוקות החברתיות העלולות לעודד אובדנות והן מבחינת הפתרונות למצוקות הללו, וממילא לנטייה האובדנית. לכן, מניעת האובדנות היא משימה פוליטית, בעיה שעימה צריך להתמודד באמצעות התוויית מדיניות נכונה של מוסדות המדינה בכל תחומי החיים.
“התוכנית הלאומית הובילה לשינוי דרמטי בהתנהלות המדינה: היא פועלת בכ-155 רשויות מקומיות; הוכשרו מאות שומרי סף ואלפי מטפלים במערכת הבריאות בגישת טיפול ממוקד באובדנות.
“יש לנו בכנסת, וכמובן בממשלה, תפקיד חשוב: לדאוג לחיזוק התוכנית הלאומית למניעת אובדנות; לדאוג להטמעת אסטרטגיות למניעת אובדנות בבתי הספר, ברשויות המקומיות, במשטרה, בתנועות הנוער, אצל העולים, אצל הקשישים ובכל מקום אפשרי.
“בעבר הסתירו מידע על אובדנות, כי היה חשש שהדיבור על אובדנות נותן רעיונות לבני נוער להתאבד, אך התוכנית למניעת אובדנות, "בשביל החיים", הועברה בשנה שעברה ב-500 כיתות, ויש להעביר אותה בכיתות נוספות. לשם כך יש להעלות את התקציב לתוכנית לכ-100 מיליון ש"ח לפחות.
“המחקרים מראים ששתיקה לא תציל חיים. להפך – צריך לדבר על זה בצורה נכונה, אבל צריך לדבר. צריך להיות ערניים ולהכיר באפשרות של כולנו להיות במקום הנכון ובזמן הנכון על מנת להציל חיי אדם. ומה יותר גדול מזה?
“לבסוף אני אומר, התוכנית הלאומית למניעת אובדנות היא תוכנית טובה. צריך להרחיב אותה לכל היישובים, לפי תיעדוף, כמובן, לפי הנתונים: יישובים שיש בהם אחוז גבוה יותר של אובדנות – לתעדף אותם, לתת להם עדיפות לתוכנית. תודה.
“אבל אני רוצה להתייחס ביום החשוב הזה – ופה אולי העת להודות לך, סגנית השר מיכל וולדיגר, על היוזמה החשובה והיקרה הזאת ועל הכנס הכל-כך משמעותי הזה, שהוא עצמו ממש מציל חיים.
“בשנים האחרונות התוכנית עשתה קפיצת דרך משמעותית, וכיום היא פועלת בכ-155 רשויות מקומיות, והמטרה היא שעד שנת 2025 היא תפעל בכל רשות ורשות במדינת ישראל.
“מניעת האובדנות היא מבחינתנו חובה מוסרית ומשימה לאומית משותפת.
“הנתונים הללו זועקים לשמיים ומאותתים לנו כי קיימת מצוקה נפשית משמעותית שאנחנו לא יודעים לזהות אותה ולסייע בפתרונה. בכוחנו כנבחרי ציבור במדינה יהודית שמקדשת את החיים לשנות את התמונה העגומה הזו. כן, זה אפשרי. זה תפקידנו וזוהי אחריותנו כשליחי ציבור.